להיות תמיד צעד אחד קדימה: סיפורה של מי שאינה מוכרת קרח/ מירלי רוטשטיין

לפני עשרות שנים, תעשיית הקרח בישראל הייתה חיונית.

מפעלי קרח ייצרו בלוקים גדולים שסיפקו לבתים ולעסקים לצורך שימור מזון.

זו הייתה עבודה יציבה, מכניסה ונחוצה- עד שהגיע המקרר הביתי.

תוך זמן קצר, תעשייה שלמה נעלמה.

מוכרי הקרח שלא הסתגלו — נעלמו גם הם.

מי שהבין את השינוי, פתח לעצמו דלתות חדשות.

אני לא מוכרת קרח.

מעולם לא מכרתי. ואני גם לא מעסיקה מוכרי קרח.

יותר מזה-  אני מתיימרת גם לא לעבוד עם כאלה כלל.

השיטה שלי: שלוש שעות חשיבה בשבוע

לפני כמה שנים, איש חכם אמר לי כלל ששינה את חיי העסקיים:

להקדיש שלוש שעות בשבוע לחשיבה.

לא תמיד אני יודעת על מה אחשוב.

לפעמים זה מפתה לשחרר את הזמן הזה לטובת "מה שדחוף באמת".

אבל שלוש השעות האלה הולידו מיזמים, רעיונות ופתרונות פורצי דרך.

הן אלה שמאפשרות לי לא להפוך למוכרת קרח.

כלומר להיאחז בטכנולוגיות ושיטות עבודה שעומדות להיעלם.

בזמן שאחרים משמרים את מה שעבד אתמול, אני בוחנת את מה שצריך לעבוד מחר.

הבאז סביב בינה מלאכותית והתחזיות המדברות על כך ש־60% עד 70% מהמשרות ייעלמו,

לא מפחידים אותי.

הם מאתגרים אותי לחשוב יצירתי יותר.

אני לומדת את עתיד העבודה, מדמיינת פתרונות חדשים ומאמצת כלים טכנולוגיים בכל מקום שרק אפשר.

איך אני מכינה את הצוות שלי לעתיד שהוא כבר ההווה?

מעוררת בהן סקרנות טכנולוגית.

מביאה מרצים מעוררי השראה.

מחייבת אותן להוביל לימודים שבועיים על כלי AI חדשים.

ולפעמים, נאלצת גם לשחרר עובדות שבוחרות שלא לעלות על הרכבת.

העולם משתנה בקצב מסחרר.

מי שמעז לחשוב, ללמוד ולהמציא את עצמו מחדש- נשאר על הרכבת.

אחרים נשארים למכור קרח.